החלטה בתיק בג"ץ 754/03

הנשיא א' ברק:

עובדות

1.        המנוח, יוסף שרחה ז"ל, עבד כפועל בנין באתר בניה בירושלים. ביום 19.1.2003 נפל מפיגום אל גג מועדון. גג המועדון קרס תחתיו והמנוח המשיך בנפילתו, נחבט ברצפת הבטון של המועדון, נפצע אנושות בראשו ואיבד את הכרתו. המנוח הובהל לבית החולים "הדסה עין-כרם" שבירושלים כשהוא מחוסר הכרה ומונשם. ביום 21.1.2003 נפטר המנוח מפצעיו. משטרת ישראל ומשרד העבודה והרווחה (להלן - המבקשים) הגישו (ביום 21.1.2003) לבית משפט השלום בירושלים (השופט מינץ) בקשה לחקירת סיבת מוות במסגרתה ביקשו כי תיערך למנוח נתיחה שלאחר המוות. עילת הבקשה היתה חשדם הלכאורי שמותו של המנוח נגרם בשל רשלנותם של גורמים שונים באתר הבניה; חשד שעלה מתוך חומר הראיות שנצבר בידי המבקשים, אשר החלו לחקור את פרשת נפילתו של המנוח מייד לאחר קרות האירוע.

2.        באת כוחם של המבקשים ציינה במסגרת הדיון כי המבקשים, המצויים אך בראשיתה של חקירת נסיבות מותו של המנוח, מבקשים לבסס את קיומו של קשר סיבתי בין הנפילה לבין המוות ולשלול אגב כך טענות הגנה אפשריות של מי שעשויים לעמוד לדין בעקבות ממצאי החקירה. טענות העשויות לייחס, למשל, את נפילתו של המנוח להיותו תחת השפעת סמים או אלכוהול. עוד נטען כי באיזון האינטרסים שבין רצון בני משפחתו של המנוח להימנע מעריכת נתיחה שלאחר המוות לבין אינטרס הציבור להפסיק את פעולתם של גורמים רשלניים ולמנוע בכך פגיעות נוספות בנפש, יש לתת בכורה לאחרון. העותרים, בני משפחתו של המנוח, התנגדו לעריכתה של נתיחה כאמור, תוך שהם טוענים כי הפגיעה הצפויה בכבוד המת ובכבוד משפחתו בעטיה של נתיחה שכזו, המנוגדת לאמונתם הדתית כמוסלמים, עולה לאין ערוך על האינטרס הציבורי שבשלילתן של טענות הגנה אפשריות מצידם של גורמים בלתי ידועים שטרם הועמדו לדין. כך, בפרט, לאור העובדה שאין בידי המבקשים, לטענתם, להצביע על בסיס לכאורי לחשדות המועלים על ידם ובהתאם על סיכוי ממשי להעמדתם לדין בעתיד של מי מהגורמים שפעלו באתר הבניה בו עבד המנוח. זאת ועוד - העותרים טענו כי ספק אם הנתיחה שלאחר המוות תוביל לקביעתה של סיבת מוות השונה מזו העולה מאליה מנסיבות המקרה. כן ציינו העותרים את נכונותם לאפשר ליטול מהמנוח דגימות הנדרשות לצורך הקביעה האם היה המנוח בעת הנפילה תחת השפעת סמים ואלכוהול.

3.        בית משפט השלום (בהחלטה מיום 21.1.2003) קיבל את עמדת המבקשים, תוך שהוא מציין בהחלטתו כי "אין ספק שסיבת מותו של המנוח לא היתה טבעית" וכי "חקירת המשטרה בעיבה ויש רגליים לסברה כי יש גם יסוד סביר לחשש שהמוות נגרם ברשלנות" (עמוד 2 לפרוטוקול). בהתאם, הורה על בדיקת המנוח בשלב ראשון על ידי רופא מומחה וכן הסמיך את הרופא המומחה, על פי שיקול דעתו, לערוך נתיחה שלאחר המוות ככל שיראה צורך בעריכתה. מכאן העתירה שלפנינו המבקשת למנוע את נתיחת גופתו של המנוח.

4.        בעתירתם, טוענים העותרים כי נסיבות מותו של המנוח ידועות ואין צורך, בהתאם, בנתיחתו על מנת לקבוע את סיבת המוות. לטענתם, אף אם אפשר שמותו נגרם עקב רשלנות, כלל לא ברור כיצד נתיחתו תסייע למדינה לבסס את תיק החקירה כנגד הרשלנים הלכאוריים. העותרים מציינים כי נערכו למנוח, בעודו בבית החולים, בדיקות למציאת שרידי אלכוהול וסמים ולפיכך אין צורך בנתיחתו על מנת לקבוע האם היה תחת השפעת אלכוהול או סמים בשעת נפילתו. בהקשר זה מדגישים העותרים כי הם מוכנים להתיר נטילת דגימות נוספות מהמנוח, ככל שהן נדרשות לשם הכרעת השאלה. העותרים מעמידים את התנגדותם לנתיחת המנוח על נימוקים שבהלכה המוסלמית, האוסרת לטענתם על נתיחות שלאחר המוות, ועל רצונו המשוער של המנוח, שהיה לדבריהם איש אדוק באמונתו. לאור האמור, טוענים העותרים כי מאזן האינטרסים נוטה כנגד נתיחת המנוח.

5.        משיבה מס' 2 (להלן - המשיבה) טוענת כי יש יסוד ראייתי, הנתמך בעדויות שונות, לכך שהמנוח נפל מן הפיגום עקב רשלנות מנהלי אתר העבודה שהטילו עליו לשאת משקל בלתי-סביר ליכולותיו ולאמצעים שעמדו לרשותו. לטענתה, כל עוד לא תישללנה סיבות אפשריות אחרות למות המנוח, היא צפויה להתקשות להגיש כתבי אישום נגד מי שרשלנותם הנטענת הביאה למות המנוח. זאת שעה שקיים אינטרס ציבורי מובהק להביא להפסקת פעילותם של גורמים אלה. לטענת המשיבה, באיזון שבין כבוד המת לבין אינטרס הציבור למצות את הדין עם מי שרשלנותם הנטענת הביאה למות המנוח ואף עשויה לגרום פגיעות נוספות בנפש, גובר אינטרס הציבור. מטעם זה סבורה המשיבה כי יש להורות על נתיחת המנוח שכן רק נתיחתו תאפשר, לשיטתה, את מיצוי הדין עם האחראים הלכאוריים למותו. לאחר הדיון בעתירה, החלטנו (ביום 22.1.2003) לבטל את פסק דינו של בית משפט השלום ולאסור על נתיחת המנוח. להלן נימוקי פסק הדין.

המסגרת הנורמטיבית

6.        הבקשה לחקירת סיבת המוות הוגשה לבית משפט השלום מכוח סעיף 19 לחוק חקירת סיבות מוות, התשי"ח-1958 (להלן - חוק חקירת סיבות מוות), הקובע כי -

"19. בקשה לחקירה בסיבת מוות

מת אדם ויש יסוד סביר לחשש שסיבת מותו אינה טבעית או שמותו נגרם בעבירה, וכן מת אדם בהיותו נתון במעצר או במאסר או בהיותו מאושפז בבית-חולים לחולי-נפש או במוסד סגור לילדים מפגרים, רשאי היועץ המשפטי לממשלה או בא-כוחו, קצין משטרה, רופא או כל אדם מעוניין, לבקש מאת שופט של בית משפט השלום שבתחום שיפוטו אירע המוות או נמצאת הגוויה (להלן - שופט חוקר) לחקור בסיבת המוות.

בסעיף זה, 'אדם מעוניין' - בן-זוגו של הנפטר, הוריו, הורי הוריו, צאצאיו, אחיו ואחיותיו."

סמכות השופט החוקר להורות על נתיחת המנוח שלגביו הוגשה בקשה כאמור קבועה בסעיף 26 לאותו חוק, הקובע כי -

"26. בדיקת הגוויה

שופט חוקר רשאי, אם הדבר דרוש לבירור סיבת המוות בחקירה לפי סעיף 19, לצוות על בדיקתה או ניתוחה של הגוויה על ידי רופא או מומחה אחר, על דחיית הקבורה עד לאחר הבדיקה או הניתוח, או על פתיחת הקבר והוצאת הגוויה לשם ביצוע הבדיקה או הניתוח."

סעיף 28 לחוק חקירת סיבות מוות קובע כי -

"28. תחולת חוק האנטומיה והפתולוגיה, התשי"ג-1953

הוראות חוק האנטומיה והפתולוגיה, התשי"ג-1953, יחולו, בשינויים המחוייבים לפי הענין, גם על בדיקה וניתוח לפי סעיף 26."

ההוראה הרלבנטית לענייננו בחוק האנטומיה והפתולוגיה, התשי"ג-1953 (להלן - חוק האנטומיה והפתולוגיה) היא ההוראה המצויה בסעיף 9 לאותו החוק הקובעת כי -